"וידבר אלוקים אל משה ויאמר אליו אני ה' " (שמות ו, ב).
בסוף פרשת שמות, משה כמו מתלונן לקדוש-ברוך-הוא "ויאמר ה' למה הרעותה לעם הזה למה זה שלחתני ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך הרע לעם הזה והצל לא הצלת את עמך" (שם ה, כב-כג). עונה לו אלוקים בפתיחת הפרשה ומדבר אתו בדין "וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב באל שדי ושמי ה' לא נודעתי להם" (שם ו, ג). אומר הקדוש-ברוך-הוא למשה 'במשך הזמן תבין למה עשיתי מה שעשיתי'.
הקדוש-ברוך-הוא לא פוגע בבני אדם ולא עושה רע לאף אחד, רק נותן רשות לסיטרא אחרא לפגוע. הסיטרא אחרא – היצר הרע, שם מלכודת לאדם להכשיל אותו וכשהאדם לא עומד בניסיון, מתפתה ונופל, הסיטרא אחרא מבקש רשות מהקדוש-ברוך-הוא לפגוע בו כי הוא שמע לו ולא לקדוש-ברוך-הוא. כח הנחש מבקש רשות לפגוע באדם ששמע לו וחטא. הסיטרא אחרא מעמיד ניסיונות לאדם ומפתה אותו כדי להוביל אותו לדרך הרעה ואז מתלונן לקדוש-ברוך-הוא, מקטרג ואומר: 'תראה מה הוא עושה, הוא לא מאמין בך' וכך מקבל אישור מאת ה' לפגוע בו מידה כנגד מידה. אדם צריך להתגבר ולעמוד בפיתוי, להיות החלטי ולהגיד: 'אני דבק בקדוש-ברוך-הוא, דבק בהלכות, בתורה, בעשרת הדיברות, בתפילות ובמעשים טובים. שם אני נמצא ואף אחד לא יזיז אותי!'
אמר משה לאבא שבשמיים: 'למה הרעותה לעם הזה', למה נתת אישור לסיטרא אחרא להכביד את הייסורים ולענות את עם ישראל בעבודות קשות ביותר שהטיל עליהם פרעה? רק רע להם כל היום. אמר לו הקדוש-ברוך-הוא "וגם אני שמעתי את נאקת בני ישראל אשר מצרים מעבידים אותם ואזכור את בריתי לכן אמור לבני ישראל אני ה' והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים והצלתי אתכם מעבודתם וגאלתי אתכם בזרוע נטויה ובשפטים גדולים" (שם ו, ה-ו). במילים אחרות, אומר הקדוש-ברוך-הוא למשה 'אל תחשוב שאני לא יודע מה אני עושה'. בורא עולם הבטיח לאבות שיכניס את בני ישראל לארץ ישראל.
"וידבר משה כן אל בני ישראל ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה" (שם ו, ט) בשפת העם, 'לא עשו לו חשבון' וכשאמר לו הקדוש-ברוך-הוא "בא דבר אל פרעה מלך מצרים וישלח את בני ישראל מארצו" (שם ו, יא) אמר משה "הן בני ישראל לא שמעו אלי ואיך ישמעני פרעה ואני ערל שפתים" (שם ו, יב).
הקדוש-ברוך-הוא ניסה לשכנע את משה רבנו שהאוזניים, העיניים, הפה, הכל ממנו. אמר לו "ראה נתתיך אלוהים לפרעה ואהרון אחיך יהיה נביאך אתה תדבר את כל אשר אצווך ואהרון אחיך ידבר אל פרעה ושלח את בני ישראל מארצו" (שם ז, א-ב). אם היה משה רבנו מקבל בסנה את השליחות לגאולת ישראל, בשמחה ושלום ולא היה מתווכח עם הקדוש-ברוך-הוא, היה בורא עולם נותן לו לדבר ככל האדם. כיוון שהתנגד, שלח לו את אהרון ששמח בליבו על שליחותו של אחיו. קשה מאוד לאדם לא לקנא, אבל אהרון – שמץ של קנאה לא הייתה בו, הפוך, הוא שמח בליבו שמשה מושיע את עם ישראל.
ומה הסיבה שעשה הקדוש-ברוך-הוא את משה ערל שפתיים, כבד פה וכבד לשון? שלא יחשבו אנשים שכוחותיו נובעים מדיבורו הרהוט, שעל ידי חוכמתו ושפתו היפה הוא מפתה את בני האדם. משה לא יכול היה לבטא מילה שלמה, דיבר בחצאי מילים וחצאי משפטים, בינו לבין עצמו ולאנשים שהיו סביבו. נתן לו הקדוש-ברוך-הוא שפה כבדה ודיבור כבד שאף אחד לא יכול היה להאמין שהקדוש-ברוך-הוא נותן תפקיד כל כך גבוה לאדם שלא יודע לדבר, מגמגם, ערל שפתיים, כבד פה וכבד לשון. אבל בזמן שהלך משה בשליחות הקדוש-ברוך-הוא, דיבר בורא עולם מגרונו לפי הצורך.
מי שעיניו בראשו, יודע מי זה משה רבנו. מי שמחפש את השפה הגבוהה, היפה והמפתה – נדבק לחומריות ומפספס את העיקר. משה לא יכול היה לדבר שום מילה מיותרת, רק לצורך בלבד וכשהגיע אל פרעה אמר משפט אחד או שניים ואהרון, שהבין את משה, פרש את הדבר לפרעה.
היום הזה הקדוש-ברוך-הוא בארץ ישראל הקדושה. כשעם ישראל מתרחקים מהקדוש-ברוך-הוא, נותן להם בורא עולם ייסורים כדי שיחזרו אליו, שימעטו גאוותם וחטאיהם. בורא עולם מקפיד על הדתיים מאוד מאוד, יותר מאשר על הלא דתיים. אדם עם כיפה זקן ופאות, שלומד תורה ומתפלל לא יכול לעשות מה שהוא רוצה, הוא צריך להוות דוגמא לעם ישראל! לקיים את עשרת הדיברות במלואן בלי שום ויכוח! להוות דוגמה שעשרת הדיברות זה לפני הכל! שדרך ארץ קדמה לתורה ואהבת לרעך כמוך זו כל התורה!
הוסף תגובה