בפרשת תרומה מבקש הקדוש-ברוך-הוא ממשה רבינו ומעם ישראל, לתת תרומה לבניית המשכן וכליו. מבקש הקדוש-ברוך-הוא מכל אחד לתרום ‘כאשר יִדְבֶנו ליבו’ מעומק הלב והנשמה, כל אחד כפי יכולתו כדי להיות שותפים במשכן וכליו, כדי שיהיה המשכן שלם, טהור וקודש קודשים, כדי שהשכינה תרד למשכן והקדוש-ברוך-הוא יירד למשכן. כל מי שתרם מעומק ליבו, כל מי שתרם ‘כאשר ידבנו ליבו’, נַעֲשָה מחובר לברכת המשכן. כל התורמים התברכו דרך המשכן. אם התורם לא תרם מעומק הלב, לא נוצר הצינור שיחבר אליו את ברכת הקדוש-ברוך-הוא דרך המשכן. תרומה שניתנה מעומק הלב, ללא רצון לקבל, פותחת צינור למשכן וכל ברכות המשכן והטוב היוצא מהמשכן חזרו דרך הצינור לתורם.
בפרשת כי-תשא אומר הקדוש-ברוך-הוא למשה רבינו “כי תשא את ראש בני ישראל לפקודיהם וְנָתְנו איש כופר נפשו לַה’ בפקוד אותם ולא יהיה בהם נֶגֶף בפקוד אותם” (שמות ל, יב). כאן קבע הקדוש-ברוך-הוא מחיר שווה לכל נפש, מחצית השקל, כופר נפש מכל אחד. מי שיש לו יותר ומי שיש לו פחות – כולם שווים בפני ה’. מי שיש לו ומי שאין לו, כולם נותנים מחצית השקל, כולם שווים. ההסבר הרוחני, שבפרשת תרומה תרם כל אחד כפי יכולתו, כדי שיהיו כנועים לקדוש-ברוך-הוא ובפרשת כי-תשא תרמו כולם באופן שווה מחצית השקל כדי לכפר על בני ישראל.
הקדוש-ברוך-הוא לא אוהב גאוותנים. הקדוש-ברוך-הוא רוצה אנשים של ענווה, יושר ואמת, הנוהגים זה בזה בסבר פנים יפות. רצה הקדוש-ברוך-הוא לפקוד את עם ישראל בשקט ובהסתר כדי שלא יפגעו מהסטרא אחרא. אך אין הברכה העליונה שורה על דבר הנִמנה, כי הברכה העליונה נמשכת מצד החסד ובכל מדידה ומדידה יכול להיכנס הסטרא אחרא. לכן ביקש הקדוש-ברוך-הוא ממשה רבינו לקחת מכל אחד מחצית השקל כופר נפש ועל ידי מחצית השקל לפקוד אותם. ראשית בירך משה רבינו את העם ואחרי שאספו את מחצית השקל מכל העם והניחו בתיבה בצד, שוב ברכו את עם ישראל. רק אחרי הברכה ספרו את מטבעות מחצית השקל כופר הנפש, לדעת את מִנְיָן עם ישראל. ישראל התברכו בהתחלה ובסוף ועל ידי החסד היו מוגנים ושמורים. עד היום אנחנו עושים פדיון נפש ונותנים תרומות ומעשרות כדי להגן על עצמנו.
במעמד הר סיני, כשירד הקדוש-ברוך-הוא על ההר, ראו בני ישראל את הקולות ושמעו את הדיבור של הקדוש-ברוך-הוא. הם היו כאיש אחד בלב אחד – היו מאוחדים ומלוכדים לנשמה אחת גדולה. הקדוש-ברוך-הוא לא יירד מלמעלה לדבר עם אדם אחד באופן פרטי, אדם לא יכול לעמוד בזה, הוא יתפרק. עם ישראל כולם היו צריכים להיות מאוחדים לנשמה אחת גדולה, שעולם הרוח יהיה מחובר לעולם החומר וזה נקבע על ידי המוח והלב. כשהקדוש-ברוך-הוא דיבר, ירדו האורות משמיים שהסירו מעל בני ישראל את הקליפות ואת זוהמת הנחש, וכשאין קליפות בין אדם לחברו, בין איש לאשתו – יש חיבור של לבבות, של הנשמות והרוח. המוח והלב של האדם קובעים אם לחבר את הנשמות. אם השלום שוכן בין בני האדם, אז אין ביניהם קליפות ואין קירות מפרידים – מתחברות אוטומטית נשמותיהם ורוחם. כשיש עשרה אנשים בבית כנסת, כשיש מניין, יכולה השכינה לרדת. פחות ממניין, לא תרד שכינה כי תשעה אנשים או פחות, לא יכולים לעמוד בכוח השכינה היורדת.
שכינה של אישה היא שכינה אחרת. שכינה של אישה היא שלה ושל בעלה. כשיש שלום-בית השכינה של האישה מלווה את הבעל ומצליחה דרכו. אם אין שלום-בית, מתהלך הבעל ללא שכינה. השלום בין בני זוג הוא השלמות שלהם והשכינה שורה ביניהם ומגינה על שניהם.
מתוך המסר מפי הרב ניר בן ארצי שליט”א לפרשת כי-תשא תשע”ט נמסר ביום ראשון, י”ב באדר-א’ תשע”ט (17.2.19)
