“וידבר ה’ אל משה לאמר דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו ליבו תקחו את תרומתי” (שמות כה, א-ב).
בפתח פרשת תרומה, מצווה הקדוש-ברוך-הוא את בני ישראל לתרום לבניית המשכן. כל אדם יכול לתרום, אבל לא כל אחד יכול לתרום בצורה המהודרת שהיא נתינה בשמחה מכל הלב. יש שתורמים בקמצנות, בצביטת הלב והתכווצות הלב, הם אומנם תרמו אבל ליבם לא תרם, החומר תרם אבל הנשמה והרוח לא תרמו. הלב זה הרוח ואם הלב לא משחרר, יוצא שלמרות שיהודי תרם – כאילו לא תרם. וכשיהודי נותן צדקה ומעשר לנזקקים או ללומדי תורה, הוא חייב להרפות ולשחרר את הלב, כי נתינה חומרית, היד שנותנת, זה לא מספיק ליהודים. יהודי חייב לשחרר את התרומה ולתת בשמחה ואהבה מעומק הלב והנשמה – זו תרומה שמצילה חיים, זו צדקה שמצילה ממוות. יהודי שמעשר כך – מתעשר. אבל אם תרם בלב מכווץ וכואב, נחתם בו שהתרומה ניתנה רק מהיד והלב לא שחרר. תרומה כזאת לא מחזירה ברכה ולא מתקיים בה “בחנוני בזאת”. אנחנו יהודים וצריכים להיות בשלמות, לתת מעומק הלב והנשמה, לשחרר בשמחה ולהיות מאושרים על הזכות להיות שותפים עם הקדוש-ברוך-הוא בעולם הזה. הקדוש-ברוך-הוא טוב ומטיב, תמיד נותן, אנחנו חיים ממנו במאת האחוזים ורוצה שגם אנחנו נתרום בעין טובה, מעומק הלב והנשמה, כך תהיה ברכה והצלחה.
מתוך המסר לפרשת תרומה תש”ף נמסר ביום ראשון, כ”ח שבט תש”ף (23.2.20)
